Psa'him
Daf 4b
4b הָא רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר. מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעֲלָה מִדִּבְרֵהֶן. שְׁבִיעִית אֲסוּרָה מִשּׁוּם גָּדֵר. שִׁשִּׁית לָמָּה. מִשּׁוּם גָּדֵר. וְיֵשׁ גָּדֵר לְגָדֵר. אֶלָּא שָׁעָה שִׁשִּׁית מִתְחַלְּפָה בַשְּׁבִיעִית. הָא רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר. מֵחָמֵשׁ וּלְמַעֲלָה מִדִּבְרֵיהֶן שִׁשִּׁית אֲסוּרָה מִשּׁוּם גָּדֵר. חֲמִישִּׁית לָמָּה. מִשּׁוּם גָּדֵר. וְיֵשׁ גָּדֵר לְגָדֵר. אֶלָּא שֶׁחֲמִישִּׁית מִתְחַלְּפָה בַשְּׁבִיעִית.
Traduction
R. Meir a dit plus haut qu’à partir de la 6e heure (midi), l’interdit du levain est prescrit par les rabbins (la limite légale étant seulement d’une heure avant la nuit); si donc c’est interdit à partir de la 7e heure, à titre de précaution, pourquoi déjà la 6e heure est-elle interdit au même titre? Etablit-on une haie autour d’une haie? -Non, c’est une seule mesure préservatrice, de crainte de confusion entre le 6e et la 7e. De même, R. Juda dit: à partir de la 5e heure, l’interdit est applicable par ordre rabbinique; en réalité, cet ordre s’applique plutôt à la 6e; et si on l’étend déjà à la 5e, ce n’est pas pour établir une double haie, mais pour éviter toute confusion fâcheuse d’heures.
Pnei Moshe non traduit
הא ר''מ אומר וכו'. השתא מפרש לה טעמא דפלוגתייהו במתני' דלר''מ דס''ל אוכלין כל חמש ובששית אסור ושורפין הא לדידיה משש שעות ולמעלה מדבריהן בעלמא הוא דאסור ושביעית גופה גזירה הוא וששית למה נמי משום גדר וכי יש גדר לגדר אלא דהיינו טעמא משום דאדם טועה בשעה ושמא תתחלף לו שעה ששית בשביעית הלכך אסרו גם בששית וכן לרבי יהודה טעמא דאסרו בחמישית אף על גב דששית גופה מדבריהן ומשום גזירה וה''ל חמישי' גזירה לגזירה אלא דלא ליתי לחלופי חמישית בשביעי' דרבי יהודה סבירא ליה אדם טועה בשתי שעות:
מִחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי יְהוּדָה. תַּמָּן הוּא אָמַר. אֵין חֲמִישִּׁית מִתְחַלֶּפֶת בַּשְּׁבִיעִית. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. תַּמָּן הַדָּבָר מָסוּר לְבֵית דִּין. וּבֵית דִּין זְרִיזִין הֵן. בְּרַם הָכָא הַדָּבָר מָסוּר לַנָּשִׁים. וְהַנָּשִׁים עֲצֵילוֹת הֵן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּרִבִּי בּוּן. תַּמָּן תְּחִילַּת חֲמִישִּׁית סוֹף שְׁבִיעִית. בְּרַם הָכָא סוֹף חֲמִישִּׁית תְּחִילַּת שְׁבִיעִית. וְתַנֵּי כֵן. שֶׁבַּתְּחִילַּת חָמֵשׁ חַמָּה בַמִּזְרָח וְסוֹף שָׁעָה חַמָּה בַמַּעֲרָב. לְעוֹלָם אֵין הַחַמָּה נוֹטָה לְמַעֲרָב אֶלָּא בְסוֹף שֶׁבַע.]
Traduction
Or, n’est-il pas en contradiction avec lui-même, puisque plus loin (2, 7) il dit qu’une telle confusion est inadmissible? -C’est que, répond R. Yossé, ailleurs il s’agit d’un cas de témoignage soumis à l’appréciation du tribunal qui est attentif; tandis qu’ici l’objet de brûler tout reste de levain est confié parfois aux femmes, qui, par leur nature indolente, sont plutôt sujettes à se mettre en retard. R. Yossé b. R. Aboun répond ainsi à l’objection: ailleurs les deux avis diffèrent notablement, en ce que l’un parle du commencement de la 5e heure et l’autre de la fin de la 7e; tandis qu’ici il s’agit d’un intervalle de temps moins étendu, entre la fin de la 5e heure et le commencement de la 7e (plutôt sujette à confusion). On a enseigné en effet qu’au commencement de la 5e heure, le soleil penche encore vers l’est, et à la fin de la 7e il incline à l’ouest, car jamais il n’incline de ce côté avant la fin de la 7e heure (on pourrait donc se tromper pour le commencement de cette 7e heure).
Pnei Moshe non traduit
מחלפא שיטתיה דרבי יהודה. קשיא דידיה אדידיה תמן הוא אומר אין חמישית מתחלפת בשביעית גבי עדות בפ''ה דסנהדרין וגרסינן לכולה סוגיא שם בהלכה ג' דמודה התם רבי יהודה באחד אומר בחמש שעות היה המעשה ואחד אומר בשבע דעדותן בטלה ואפילו אמרינן אדם טועה בשתי שעות כדקאמר שם רבי יהודה אחד אומר בג' ואחד אומר בה' עדותן קיימת מ''מ בין חמש לשבע לא טעו אינשי כדמפרש התם שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב ואמאי קאמר הכא גבי חמץ דטעו אינשי בין חמש לשבע:
תמן. בעדות הדבר לב''ד שחוקרין ודורשין אותן והן זריזין וכלומר ומתוך כך העדים נזהרים ביותר שלא לטעות בכך לפי שהן יודעין שסופן לחקור ולדרוש אותן בבית דין אבל הכא בחמץ הדבר מסור לכל וגם להנשים ועצילות הן מלהשגיח על הדבר הלכך חיישינן דאפי' בין חמש לשבע אתו למיטעי:
אמר רבי יוסי בר' בון. בלאו הכי ל''ק דתמן בעדות אחד אומר בחמש היינו בתחלת חמש ואחד אומר בשבע היינו בסוף שבע דהוי להו שלש שעות והלכך אף על גב דסבירא ליה לרבי יהודה אדם טועה גם בג' שעות דהא ברישא דהתם אחד אומר בג' ואחד אומר בה' דקאמר רבי יהודה עדותן קיימת וא''כ אם אנו מפרשין גם כן להרישא כמו הסיפא דזה אומר בתחלת שלש וזה אומר בסוף חמש והוו ג' שעות ואפ''ה עדותן קיימת מכל מקום בסיפא מכיון דאיכא היכרא טובא בחמה לא טעו אינשי והוי הכחשה:
ברם הכא סוף חמישית תחלת שביעית. כלומר אי שרית להו למיכל בחמש חיישינן דילמא אתו למיכל נמי בסוף חמישית ובין סוף חמישית לתחלת שביעית ליכא היכרא דהיינו הך כדתני לקמיה דבתחלת חמש הוא דהחמה במזרח ובסוף שבע הוא דהחמה במערב וא''כ אתו למיטעי בין סוף חמש לתחילת שבע ותחילת שבע איסורא דאורייתא היא ומשום סוף חמש אמרו רבנן דלא יאכל כל חמש ולא הוי גזירה לגזירה דבסוף חמש טעמא רבא איכא דלא למיכל וכולא חמש חדא היא:
ותני בהדיא כן שבתחילת חמש וכו'. וא''כ מתחילת חמש לבין סוף שבע היא דליכא למיטעי וכדאמרן:
Psa'him
Daf 5a
משנה: וְעוֹד אָמַר רִבִּי יְהוּדָה שְׁתֵּי חַלּוֹת שֶׁל תּוֹדָה פְּסוּלוֹת וּמוּנָּחוֹת עַל גַּג הָאִיצְטֳבָא. כָּל זְמַן שֶׁהֶן מוּנָּחוֹת כָּל הָעָם אוֹכְלִין. נִיטְלָה אַחַת תּוֹלִין לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין. נִיטְלוּ שְׁתֵּיהֶן הִתְחִילוּ כָּל הָעָם שׂוֹרְפִין. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר חוּלִין נֶאֱכָלִין כָּל אַרְבַּע וּתְרוּמָה כָּל חָמֵשׁ וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ׃
Traduction
R. Juda dit encore: Deux gâteaux des offrandes d’actions de grâce, devenus impropres, étaient déposés sur la galerie au sommet du Temple, d’une façon bien visible pour tous. Aussi longtemps qu’ils étaient posés, tout le peuple mangeait du pain levé; lorsqu’un gâteau était enlevé, on suspendait la consommation, sans pourtant brûler encore ce qui reste; une fois les deux gâteaux enlevés, on savait que c’est la dernière limite et qu’il faut brûler tout levain. R. Gamliel dit: on mange des mets profanes jusqu’à la fin de la quatrième heure; pendant toute la cinquième, on consomme encore de l’oblation (vu l’interdit de détruire des saintetés en temps inopportun); mais on la brûlera dès le commencement de la sixième heure, s’il en reste.
Pnei Moshe non traduit
מתני' ועוד אמר ר' יהודה שתי חלות של תודה. מן החמץ של תודה דחלות תודה ארבעים ועשרה מהן חמץ:
פסולות. מפרש בבבלי מתוך שהן מרובות נפסלות בלינה לפי שהיה הכל מביאין תודותיהן בי''ג ולא בי''ד שאין מביאין קדשים לבית הפסול שבי''ד אינן נאכלות כל היום אלא עד שש שעות ותודה נאכלת ליום ולילה לפיכך היה הכל מביאין בי''ג ומתוך שמרובות נפסלות הן בלינה. ובגמ' הכא מוסיף בטעמא שמפני שהיו ממהרין להביא תודותיהן בי''ג וח''א שלא ישפוך דמה של אחד מהן והיא נפסלת וקסבר תנא דמתני' שאלו היו כשירות לא היו נותנין אותן שם כדי לפסלן בידים שהרי מונחות שם עד זמן הביעור ונשרפות:
על גג האיצטבא. שהיתה בהר הבית לסימן שיהו הכל רואין אותן:
ניטלה אחת מהן. שבתחילת שעה חמישית בא שליח ב''ד ונטל אחת מהן והעם מכירין שהגיע שעה חמישית ולא אוכלין אלא תולין:
מתני' ר''ג אומר. חולין נאכלין כל ד' כר' יהודה:
תרומה כל חמש. מפרש בגמרא מפני קדושתה נתנו לה זמן שעה יותר הואיל ומדאורייתא מותר באכילה. ואין הל' כר''ג:
רַב אָמַר. דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. הַמְקַדֵּשׁ בְּחָמֵץ מִשֵׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעֲלָן לֹא עָשָׂה כְלוּם. אָמַר רִבִּי חוּנָה. וְיֵאוּת. אִילּוּ חִטִּים קוֹרְטֻבָּנִיוֹת בַּמִּדִבָּר דִּילְמָא טָבָן אִינּוּן בְמוֹעֲדָא כָלוּם. חַד בַּר נַשׁ אַפְקִיד דִיסִיקִיָא דְּפִיסְתָּא גַּבֵּי רִבִּי חִייָה רוּבָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. יוֹחָנָן חִיקוֹקִיָא הֲוָה. אֲתַא שְׁאַל לְרִבִּי. אֲמַר לֵיהּ. תִּימָּכֵר עַל פִּי בֵּית דִּין בִּשְׁעַת הַבִּיעוּר. חַד בַּר נַשׁ אַפְקִיד גַּרְבָּא דְכוּתְחָא גַּבֵּי רַב חִייָה בַּר אַשִׁי. אֲתַא שְׁאַל לְרַב. אֲמַר לֵיהּ. ימָּכֵר עַל פִּי בֵּית דִּין בִּשְׁעַת הַבִּיעוּר. הֵיי דָנוֹ שְׁעַת הַבִּיעוּר. רִבִּי יִרְמְיָה אָמַר. בְּשַׁחֲרִית. רִבִּי בָּא אָמַר. חֲמִישִּׁית כְּרִבִּי יוּדָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. יְאוּת אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה. כְּלוּם אָֽמְרוּ לִיגַּע בָּהֶן לְמוֹכְרָן לֹא מִפְּנֵי הָשֵׁב אֲבֵידָה לַבְּעָלִים. 5a חֲמִישִּׁית כְּרִבִּי יוּדָה לֹא טָבָה כְלוּם.
Traduction
Rav dit: même selon R. Meir (qui dit qu’à partir de midi le levain est seulement interdit par mesure rabbinique), celui qui à partir de la 6e heure aurait pris du pain levé pour consacrer une femme, aurait accompli un acte sans valeur. Cet avis est juste, dit R. Houna; car, si pendant Pâques on emploie dans le même but des froments granulés sauvages, l’acte ne sera pas non plus valable; et cependant, quoique devenus humides, ils ne sont pas comestibles à ce moment, et c’est par simple mesure rabbinique qu’il est défendu d’en user à cet effet (de même, il est défendu d’employer pour un mariage le 14 Nissan du vrai levain, interdit alors par simple mesure rabbinique). Un homme avait mis en dépôt un double sac, de croûtes de pain chez R. Hiya le grand; R. Yossé b. R. Aboun dit que c’était Yohanan de Hikouk (18)Cf. Jér., (Baba Metsia 3, 7) ( 9a, fin).. R. Hiya alla demander à Rabbi ce qu’il devait faire de ce dépôt (qu’il ne pouvait conserver pendant Pâques): il faudra le vendre par voie judiciaire, répondit Rabbi, avant la limite finale de la disparition (de façon à ne pas le faire perdre au déposant). Une personne avait mis en dépôt des tonneaux de confiserie, chez R. Hiya b. Ashé; et lorsque l’on consulta Rav sur ce qu’il y avait à faire, il déclara aussi qu’il fallait le vendre par voie judiciaire, en temps opportun. – Quelle sera la règle adoptée pour l’enlèvement (lequel des 3 moments indiqués par la Mishna prévaudra)? Selon R. Jérémie, ce sera le matin; selon R. Aba, ce sera la 5e heure, ou l’instant adopté par R. Juda. L’avis de R. Jérémie est juste, dit R. Yossa, car il ne s’agit pas de pouvoir encore toucher à ce pain (seule chose encore permise à la 5e h.), mais de le vendre pour la consommation, afin de restituer au propriétaire la valeur qui serait perdue plus tard. -Est-ce qu’à la 5e heure, selon R. Juda, le grain n'a aucune valeur. ⁠—
Pnei Moshe non traduit
רב אמר דברי רבי מאיר וכו'. כלומר אפילו לדברי רבי מאיר המקדש בחמץ גמור מו' שעות ולמעלה דלדידיה אינו אלא מדבריהן אפ''ה הואיל והחמץ דאורייתא לא חיישינן להקדושין:
אמר רבי הונה ויאות שפיר קאמר רב שהרי אלו חטין קורטבניות שהן גדלין במדבר והן קשין מאוד ואם באו מים עליהן אינם אלא חמץ נוקשה ודלמא טבין אינון במיעדא כלום בתמיה ואפ''ה אם קדש בהן אשה בימי מועד אינו כלום אלמא הואיל והשעות דאורייתא אף על פי שהחמץ אינו אסור בהנאה אלא מדבריהם כגון זה אין הקידושין כלום וה''ה המקדש בחמץ דאורייתא בשעות דרבנן אין הקידושין כלום:
דיסקייא דפיסתא. שק מלא חתיכות חמץ והכי גריס לה נמי בפרק המפקיד בהלכה ד':
אתא רבי חייה רובה שאל לרבי מה יעשה בפקדון הזה וא''ל תמכר על פי בית דין בשעת הביעור קודם זמן האיסור כדי שלא יפסיד המפקיד הכל:
גרבא דכותחא. ויש חמץ בכותח:
היידנו. איזו שעה נקראת שעת הביעור:
בשחרית. כלומר כל אותן ד' שעות של שחרית שמותר לאכול לרבי יהודה ונקרא שעת הביעור שמכאן ואילך עוסקין בו לבערו וצריך למוכרו בשעה שעדיין אין בו איסור כלל אפילו מדבריהם כדקאמר רבי יוסה לקמן:
רבי בא אמר חמישית כרבי יודה. כלומר אפילו לרבי יהודה יכול להמתין עד שעה חמישית שהרי עדיין אינו מוטל עליו לבערו עד תחילת שש:
יאות אמר רבי ירמיה. שימכור קודם שהגיע שעה חמישית שהרי כלום אמרו ליגע בהן למכרן לא מפני השב אבידה לבעלים כדרשב''ג בפ' המפקיד שם דסבירא לי' במפקיד פירות אצל חבירו והן הולכין לאיבוד מוכרן בפני בית דין שזהו השב אבידה לבעלים שלא יפסידן לגמרי וה''ה לחמץ בערב פסח ואם כן צריך למכרו בשעה שעדיין ראוי לאכילה:
חמישית כרבי יהודה לא טבה כלום. שאע''פ שעדיין מותר בהנאה מ''מ יש הפסד להמפקיד שבאותו שעה אינו נמכר אלא הרבה בזיל:
חמישית כרבי יהודה. לרבי יהודה כך היא הדין בחמץ בשעה חמישית אם הקדישו לבדק הבית מוקדש היא כדמפרשי טעמייהו שהרי אין הקדש זה אלא לדמים ועדיין בר דמים הוא שמותר בהנאה אפילו לרבי יהודה ואם עשאו תרומה אינה תרומה שלא ניתנה אלא לאכלה בלבד:
חֲבֵרַיָּא אָֽמְרִין. חֲמִישִּׁית כְּרִבִּי יוּדָה הִקְדִּישׁוֹ מוּקְדָּשׁ. עֲשָׂאוֹ תְרוּמָה אֵינָהּ תְּרוּמָה. הִקְדִּישׁוֹ מוּקְדָּשׁ. הֶקְדֵּשׁ דָּמִים. עֲשָׂאוֹ תְרוּמָה אֵינָהּ תְּרוּמָה. שֶׁלֹּא נִיתְנָה תְרוּמָה אֶלָּא לַאֲכִילָה בִּלְבַד. אֲמַר לוֹן רִבִּי יוֹסֵי. לָא מִסְתַּבְּרָא דְלָא חִילּוּפִּין. הִקְדִּישׁוֹ אֵינוֹ מוּקְדָּשׁ. עֲשָׂאוֹ תְרוּמָה הֲרֵי זָה תְרוּמָה. הִקְדִּישׁוֹ אֵינוֹ מוּקְדָּשׁ. שֶׁאֵין פּוֹדִין אֶת הַקֳּדָשִׁים לְהַאֲכִילָן לִכְלָבִים. עֲשָׂאוֹ תְרוּמָה הֲרֵי זָה תְרוּמָה. טְהוֹרָה הִיא דְּבַר תּוֹרָה. אַתְּ הוּא שֶׁגָּזַרְתָּה עָלֶיהָ שְׂרֵיפָה.
Traduction
Voici, dirent les compagnons, les distinctions à établir pour ce sujet: la consécration faite, pour en payer le montant au Temple, est valable (car l’on peut encore tirer parti pour les animaux); mais, comme oblation, celle-ci est sans valeur, parce qu’elle est destinée à la consommation directe, pour laquelle il est trop tard. Au contraire, dit R. Yossé, l’inverse semble plutôt admissible: la consécration n’est pas valable, mais l’oblation l’est; l’objet consacré à ce moment tardif est sans valeur, parce qu’on ne peut pas racheter les saintetés pour les donner à manger aux chiens; l’oblation, au contraire est valable, étant émise dans les conditions légales de pureté, sauf à ne pas la manger en raison de la présomption rabbinique et devoir, par conséquent, la brûler.
Pnei Moshe non traduit
אמר לון רבי יוסי אדרבה לא מסתברא אלא איפכא דאינו מוקדש שהרי אינו ראוי אלא למאכל בהמה ואין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים והואיל וכך לא חל עליו ההקדש כלל אבל לענין תרומה ה''ז תרומה טהורה ד''ת כלומר תרומה גמורה מד''ת כשאר תרומה טהורה אלא שאתה הוא שגזרתה עליה מדבריהם ואינה עומדת אלא לשריפה בששית והואיל ואפילו בששית אינו אלא מדבריהם בשריפה הילכך מיהת בה' הויא תרומה אפילו לרבי יהודה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source